איך אנחנו יכולים לעזור? - על הקשרים בין הנושאים השונים
להלן משהו שכתבתי לפורום בקהילה אצלי, בעקבות מהומות שהיו עם התקדמות מבצע שהתחילו לפני כשנתיים להתגוננות מפני שריפות, באמצעות דילול החורשות (כריתת עצים).
30/5/21
שלום חברים,
התלבטתי האם לשתף...בסוף החלטתי ללכת עם הלב:)
אז כתשובה לשאלה של הנושא, בקובץ המצורף תמצאו שיתוף עם חלום מאוד מיוחד שחלמתי לפני כמה שנים.
כמו מבקש להעלות יותר לתשומת הלב שלנו, את הכוונות המתלוות לפעולות שלנו, או הקולות הפנימיים שלו (מחשבות והרגשות).
יש לכל אלה השפעה מאוד גדולה בכל תחומי החיים...בכתוב אני עושה את ההקשר לסכסוך היהודי-ערבי.
אז מוזמנים לקחת משהו לשתות ולהתרווח ולקרוא בנחת.
מקווה שזה יתרום במשהו,
בתודה לכל האנשים שתורמים מזמנם, ופועלים מתוך כוונות טובות לטובת כולנו,
* * *
משתפת בכמה דברים שעלו אצלי לאחרונה, למי שירצה להעזר בזה.
תפיסת היסוד הניצבת כאן, היא שעיקר העבודה מתבצעת מבפנים החוצה, זאת אומרת עבודה פנימית של האדם עם עצמו, היא זאת שהכי יכולה לעזור בכל יתר התחומים.
אבל לפני שאמשיך עם זה, כדי שתבינו את הקשר, אני אשתף בחלום מיוחד שהיה לי לפני כארבע שנים, כשמפת הדרכים הושלמה והייתי בראשית בניית "דרך הפרח".
זהו החלום הכי עוצמתי שחוויתי עד עכשיו. היו בו שני חלקים, בחלקו הראשון, אני שוכבת ברוגע על האדמה, באיזשהו מקום קרוב לכנרת, כשקרן אור יורדת אליי מהשמיים אל העין השלישית (זה היה בדימוי של קונוס ענקי, כשהחלק התחתון רחב וככל שעולים בגובה הוא נהיה צר יותר), משם יורד אור באינטנסיביות אליי, וגם יש תנועה כלפי מעלה של אור, בו זמנית יורד אור ועולה אור ממני, בתוך אותו קונוס של אור).
אני מרגישה את הכוח שזה משדר, אני שוכבת בשקט, למרות שלאור הזה יש כוח אדיר, אני מרגישה שאני יכולה לשאת אותו ושלמה להיות במצב הנתון. לידי מצוי הר גבוה שכולו חרוך, מבחוץ נראה מוחרב, נטול חיים עם סדקים עמוקים לאורך כל ההר. אני מרגישה את החיבור ביני לבין ההר, וכואב לי לראות את ההר במצב הזה. האור ממשיך להיות מוזרם מעלה ומטה, פתאום אני נמצאת בתוך ההר, ואני רואה כיצד חיים מתחדשים בו ואיך גם מבחוץ הוא משתקם.
בחלקו השני של החלום, אני נמצאת עם שתי בנותיי בקניון (אז גפן הייתה רק תינוקת כבת חודש), ויורדת אל הקומה התחתונה בשביל לצאת ממנו, אך אני מבחינה שאני בקומה תת קרקעית. בקומה זו יש קבוצת עובדים ערבים, הם עובדים עם טרקטורים, מאחוריהם אני רואה את אור השמש ואת החוץ. אני נחושה לעבור דרכם, אני מסמנת לאחד מהם שאני רוצה לעבור. הוא ניגש אליי עם חיוך כדי ללוות אותי.
בשלב זה נקודת ההשקפה שלי אל החלום היא חיצונית בלבד, אני רק שומעת או רואה את הדברים מנוקדת מבט עליונה ומרוחקת, לפתע אני רק שומעת את עצמי צורחת הצילו, קראתי לעזרה הרבה פעמים, אני רק רואה את המבנה מבחוץ, כעת זה נראה כמו מבנה עתיק ונטוש, מעין מחסן ענקי וישן, ושומעת את הצרחות ואת הקריאות לעזרה.
אני רואה כמה אנשים מתקרבים למבנה ופותחים את הדלת, יש חושך, ואין אף אחד מלבדי שמוטלת על הרצפה, כשהם הופכים את הדמות שלי (בעצם אני רואה שם חברה שלי, ולא את עצמי), שהייתה מוטלת עם הגב אליהם, כשרק פלג הגוף העליון ישנו, ללא רוח חיים.
אני מפנה את מבטי ורואה את הבית שלי, ושם כחל, הבת הבכורה, ואת שני בניי, כשמעיניהם זולגות דמעות דם.
אני פונה בשאלה אל איזו תבונה שנוכחת איתי ואני פונה אליה בעצב ושואלת אותה למה זה היה צריך להיות כך, למה מתתי בצורה כל כך אכזרית? הקול (זה היה קול צלול ונשי) שמלווה אותי, עוטף אותי באהבה וברוגע, ואומר לי שאני לא יכולה להבין זאת כרגע.
קמתי כמובן מזועזעת מאוד מאותו חלום, שהמשיך להדהד בי לאורך תקופה ארוכה מאוד. מאז חלפו כמה שנים, ואני בכלל שכחתי מאותו חלום. אך נזכרתי בו לאחרונה עם המאבק שהיה כאן עם הערבים.
הייתי בתהליך של חיבור פנימי, שליחת בקשה לחיבור בין כולנו ושלום, כשלפתע עלה בי החלום, אבל עלה בי רק חלק קטן ממנו.
החלק שבו רציתי לעבור עם הבנות, פתאום הבחנתי ברגש הפנימי שהיה בי כשרציתי לעבור. היה מלווה מעין תחושה פנימית שיש לי זכות לעבור משם ושהם אמורים לתת לי לעבור, משהו כמו "מגיע לי".
אני לא מבינה הרבה בהיסטוריה ובפרטי המחלוקת שמלווים את הסכסוך היהודי-ערבי. אבל פתאום משהו התבהר לי מבפנים. לכוונות הפנימיות המלוות את הפעולות שלנו.
גם אם יש צדק מאחורי אותה פעולה, האם אנו פועלים מתוך כבוד פנימי לאחר? האם אנו מבקשים מבפנים רשות, או סליחה?
ואיך כל זה קשור לעצים, ומה אנחנו יכולים לעשות שיכול לעזור?
גם כשהתקבלה החלטה על ידי אסיפה כללית במושב להמשיך ולהתקדם עם מבצע דילול החורשות, וגם מי שחושב שזה לטובת כולנו, יהיה טוב אם יוכל גם להתכוונן פנימה, ולבקש בשקט את אישורם של העצים, או את סליחתם, על כך שאנו לא מצליחים למצוא פתרון אחר יותר טוב מהפתרון הנוכחי כדי להתגונן מפני שריפות.
וגם חיוני וחשוב שניתן את הרשות של חופש הביטוי, לאותו כאב.
אני מודה לאותן בנות שהביעו את כאבן עם המיצב האומנותי שעשו בטבע, גם אם באופן אישי אני מעדיפה לבוש, ושמירה על צנעת הפרט.
*כמובן שאם אנחנו נהיה במצב שצורת ביטוי שכזאת הופכת להיות יותר נפוצה, אז חשוב לתת לכך את הדעת, בצורה מכבדת. מתוך התבוננות על איך לדעתנו מכבד באמת להביע את עצמנו. כשלדעתי עירום הוא לא הכרחי. זה קשור לאותה נקודה שהעלתי קודם, של כבוד לאחר.