סליחה, אפשר להנמיך את הווליום?
ג'נט פלג
עומדת על כיסא, בת 9, עם עיניים עצומות בבד (אל תדאגו זה לא קטע מפחיד:) מסביבי אחותי, כמה בנות ובני דודים וילדים זרים, שרק הכרתי בחופשה בים, בארגנטינה. בחרו בי להיות הראשונה במשחק הלא מוכר הזה, "נו, קדימה (dale, dale)" הם מפצירים בי, "את חייבת לטעום!... אל תדאגי את תאהבי את זה". תחושה של כיווץ, מחנק ולחץ עולים בגופי, אני עומדת שם, קפואה, מרגישה בפנים שהם משקרים לי. "נו אל תהיי כזאת פחדנית"... בפנים משהו קצת מפשיר, אני חשה שאני יכולה לטעום, שזה לא יהיה לי טעים, אבל גם לא מזיק, משתהה, לא אוהבת את הלחץ - אני לא מוכנה לטעום, פותחת את עיניי וביד בת דודתי, העומדת מולי, סבון קשה.
זהו מאמר, השופך אור על סוגי רגישויות שונים, מרגישות יתר, ועד מה שאפשר אולי לכנות מחסום רגישות, והמזמין לחלום ביחד לכמה רגעים את האפשרות לחיות בחברה יותר רגישה, המכבדת את "המרחבים" השונים.
לכל אדם יש את העדפות שלו והרגישויות לדברים שונים, כשסף הרגישות שונה מאדם לאדם, ואפילו אצל אותו אדם ישנו סף רגישות המשתנה לדברים שונים. מודעות ופתיחות מצד האנשים להבדלים האלה יכולות לעזור ליצור חברה חמימה יותר, כי הרי אותן רגישויות או אי רגישויות מהוות חלק מהותי באישיותם ודרכי פעולתם של האנשים.
חילקתי את המאמר לשלושה חלקים, כי כל חלק הולך ומעמיק מתכנים תיאורטיים ועיוניים ועד למפגש יותר פנימי, דרך החוויה האישית (בחלק ג').
חלק א'
על אנשים רגישים מאוד:
בממסד הרפואי והפסיכולוגי ישנה כבר הכרה בסוגי הרגישות השונים הקיימים, שאת מקורם מייחסים לתורשה וגנטיקה. ד"ר איליין ארון, מחברת רב המכר "אנשים רגישים מאוד", עוזרת בספרה להבין תכונות כמו רתיעה מרעש ונטייה לבהלה ולחץ מאירועים חברתיים. היא מסבירה, שקיימים הבדלים בין אנשים באופן הקליטה והעיבוד של הגירויים, וכי אצל בין 15-20% מהאנשים (וגם בעלי חיים) מערכת העצבים והמוח בנויים לקלוט יותר גירויים ולעבדם. נמצא למשל, כי אצלם האונה הימנית הקדמית במוח פעילה יותר. זהו האזור במוח המעבד נתונים לפני נקיטת פעולה.
בגלל זה הם יכולים לקלוט יותר פרטים, לרדת לדקויות בצורה יוצאת דופן, להיות יצירתיים ולהביא רעיונות חדשים, ולרוב נמשכים גם להתפתחות רוחנית. הם בעלי אינטואיציות חזקות, למשל בתחומים חברתיים, הם מסוגלים לחוש את מצבי הרוח השונים, טון הדיבור, הבעות הפנים ולחוש את הנמצא מתחת לפני הקרקע, דבר המביא אותם להיות מאוד אמפטיים. מנגד, הם גם עלולים להיות מוצפים יתר על המידה, בעיקר בשינויים בחיים, רגישים לקולות ורעשים, ריחות, טקסטורות ומרקמים, ולסבול מפרפקציוניזם. כיוון שכל גופם בנוי לקלוט בצורה בררנית, הם גם יותר רגישים למזונות וסובלים מאלרגיות.
סוג הרגישות יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לגנים הדומיננטיים אותם ירשו, כשבמשפחה יכולים להיות כמה ילדים, הרגישים בתחומים שונים ובעצמות שונות.
זה דינאמי:
השאלה היא באיזה אופן משפיעה אותה רגישות על חיי הפרט, כמה הדבר אולי מפריע בתפקוד היומיומי. למשל, קל למצוא אנשים רגישים, אשר יעדיפו מקומות שקטים יותר ולא המוניים, ועל מנת שלא יתבודדו בעולמם, חשוב שהם יחשפו את עצמם למפגשים חברתיים, כי כמו שריר שמתחזק, גם מערכת העצבים יכולה להתרגל, ואז הלחץ יורד בצורה הדרגתית. לצד ההתחככות החברתית חשוב להיות קשובים, ולאפשר גם מנוחות ורגעים של שקט והתבודדות. למשל, לדעת שאחרי סבב קניות, שבו יש הרבה גירויי ברקע (קולות, צפיפות אנשים, אורות), טוב יהיה לחזור הביתה למנוחה או פעילות שקטה. וכך נכון הדבר לגבי כל סוגי הרגישויות, זאת אומרת שאפשר בהדרגה להתרגל למרקמים, קולות ועוד...
ילדים רגישים מאוד:
כבר משלב הינקות ניתן להבחין בהבדלים בדפוסי הרגישות. בספרה של ד"ר איליין ארון "ילד רגיש מאוד", מנחה ד"ר איליין ארון את ההורים, כיצד להתמודד עם רגישותם של ילדיהם, וכיצד לעזור להם להשתמש ברגישות כמתנה לחיים. חשוב שהילדים יבינו, שהם מגיבים בצורה שהיא יותר מאופקת, ואולי לפעמים יותר הססנית, בגלל שהם יותר רגישים, ושהם בסדר! אפשר להביא לילדים דוגמאות מבני משפחה שהם אוהבים, אשר גם הם רגישים.
לרוב, לילדים רגישים השינויים יותר קשים ועלולים להביא להצפה, ואז הם עשויים להגיב בהתקפי זעם, או התכנסות פנימה, מחושים וכאבים בגוף ועד לדיכאון. למגדר הזכרי, האתגר גדול עוד יותר, מפני שהסביבה, לרוב, דורשת מהגבר להיות חזק, ומכתיבה כללי התנהגות שונים, כגון: ורוד זה לבנות, "איזה גיבור אתה שאתה לא בוכה" ועוד.. ואז עלולה הסביבה לפרש התנהגות כזאת אצל ילדים (או מבוגרים) אלה כחולשה.
כשהחברה מעבירה ביקורת, מזלזלת או מלגלגת, כמו "משביתי שמחה", "פחדן" , "ביישן", הדבר עלול ליצור קיבוע, וויתור, דיכוי והסתגרות. לעומת זאת, אם יודעים להיות טולרנטיים ומכירים ברגישות, תומכים ומעודדים, אז האדם יכול להמשיך לשפר את הביצועים שלו בתחומים השונים, ולממש על הצד הטוב ביותר את שלל היתרונות שהרגישות מביאה אתה.
חלק ב'
מה בין התניות חברתיות לרגישות?
חוקים שונים נחקקו בארץ ובעולם מתוך הבנה ההולכת ומתפתחת למתן כבוד למרחב הפרטי והציבורי, כמו האיסור לעישון במקומות סגורים. אמנם אנשים רגישים יותר עלולים לחוש בדברים בצורה חזקה יותר, אך גם אנשים שיש להם מערכת עצבים פחות רגישה מושפעים עדיין מאותם גורמים, ובגלל שאצלם תחושת חוסר הנוחות פחות חזקה, הם אולי אינם חשים בחשיבות לשינוי.
רעש, למשל, הוא דבר אשר כולם חשופים אליו. השפעת הרעש על גוף האדם היא גדולה, ויכולה להיות מזיקה. תלוי ברמת החשיפה.
אז מה קורה כשהולכים לחתונה לשמוח עם בן משפחה, והמוזיקה היא בעצמה כזאת, שאפילו לנהל שיחה אי אפשר, ויוצאים עם גרון גמור ומותשים? למען המושג הכללי, בדיסקוטקים עצמת הרעש היא סביב 130 דציבלים, כשמ-65 ומעלה זה מתחיל להיות מזיק. המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין במאמר "הרעש כמטרד סביבתי", של האתר "עיניים ירוקות"
http://www.pollution.co.il/%D7%A8%D7%A2%D7%A9.
או ניקח דוגמה אחרת, שהיא פחות מזיקה אך טורדנית ופולשנית: כשיוצאים לטייל קצת בטבע, ורוצים ליהנות מהשקט ומהקולות של הסביבה הירוקה, ואז יש מכוניות המשמיעות מוזיקה בעצמה גבוהה.
על הרגישות מזווית אחרת:
מעניין היה לחקור את הקשר שבין רגישות להתניות חברתיות, ומשם להבין עד כמה רמת הרגישות נקבעת מתוך הגנטיקה וכמה מתוך הסביבה. אולי בעצם הרבה יותר אנשים נולדים עם רמת רגישות גבוהה, אך בגלל התניות חברתיות שונות הם למדו לשרוד או להיאטם מפני זה?
גם אירועי חיים שונים, המפרים את האיזון בצורה מטלטלת, עלולים לגרום לשינויים פנימיים, כגון: מחלה קשה, מוות פתאומי של קרוב משפחה, לידה ועוד, ואדם, שקודם לכן לא היה מאוד רגיש, ימצא את עצמו לומד להתנהל מחדש בעולם עם חושים מחודדים יותר.
האם באמת מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו? לדעתי, הרגלים או מנהגים חברתיים שונים מהווים גורם משמעותי ברמיסת המרחבים השונים או פלישה אליהם. למשל: כשאני נולדתי, כבר בחדר הלידה עשו לי חורים לעגילים. כך נהוג היה בארגנטינה לעשות, כשנולדה בת. למרבה הפתעתי המנהג הזה עדיין קיים, גם אם הוא פחות נפוץ כיום. לרוב זה מתוך כוונות טובות, של רצון לעזור או מתוך דאגה לאחר, רצון להשתייך לחברה ועוד. בכל אופן, בלתי אפשרי להימנע מהם לחלוטין בתוך האינטראקציות השונות, כיוון שאפילו למבט ומחשבה ישנם השפעה.
כל אלו מאתגרים אותנו למצוא את כוחותינו, ולפעול מתוך הקשבה לנטיית לבנו. ספרון הילדים "זרע של גזר" ממחיש זאת באופן מקסים.
כהורים, אנשי חינוך, נותני שירות למיניהם, ובכלל כחברה, להיות שם עבור האחר ועבור עצמנו, באופן שיהיה תומך, מכוון ולא פולשני, מצריך מאתנו לפתח את האינטליגנציה הרגשית. אני מאמינה, שכשם שאנשים עם רגישות גבוהה יכולים לחשוף ולהרגיל את המערכת העצבים שלהם, כך כל אדם יכול ללמוד לפתח את הקשב ולחדד את הרגישות, דבר העוזר לנהל חיים טובים. כיום מייחסים לאינטליגנציה זו את המשקל הגבוה ביותר להצלחת האדם בחייו.
לדעתי, שיתוף פעולה בין שני סוגי הדפוסים האלה היא חיונית ביותר, ויכולה לעזור לכולם להתקרב למקום מאוזן ושלם יותר. כך יכול האדם הרגיש להתחזק ולהתחסן ולפעול מתוך מקום חופשי יותר, מבלי לטבוע בתוך הפרטים, הדקויות והשאיפה למושלמות, והאדם הרגיש פחות לומד להכיר את עצמו ולזכות בשיפור בתקשורת הבין אישית.
יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג קליני ופילוסוף אמריקאי, אבי שיטת "התמקדות", מדבר על יכולת מולדת שלנו של קשב פנימה, אל התחושות הגופניות הפנימיות המתהוות בכל רגע נתון. הוא מכנה אותן "תחושה מורגשת" ((felt sence. אלה מקשרות אותנו לתבונה של האורגניזם לרפא ולממש את עצמו. זו יכולת שרובנו מאבדים בדרך להתבגרות, מתוך חוסר מודעות של החברה לכך. למזלנו לא רק שהיא ניתנת לשיקום, אלא בעזרת ההקשבה לתחושות הגוף המורגשות ניתן לעשות תהליך של ריפוי לכל אותם מקומות, שדוכאו כבר בשלב הינקות ואפילו לפניו. במאמר זה אני מביאה רסיסי עדינות ורכות המושרשים בשיטה, ואני לא מעמיקה על אופן העבודה דרך התחושה המורגשת. (למי שמעוניין להתנסות במפגש עם תחושות אלה, אני ממליצה לעשות זאת במפגש אישי. בקהילה שלנו אנו כמה מטפלות גוף-נפש, הנעזרות בשיטת התמקדות, בנוסף אליי יש את מיכל פילר, לאה וגנר ודבורה נוב. יש גם ספרים בעברית).
חלק ג'
המרחב הפנימי כנקודת התחלה לשינוי:
כיום, כאנשים בוגרים, יש לנו היכולת להשפיע על המרחב האישי שלנו בצורה יותר גדולה, ומכיוון שהרבה מאותם "דפוסים מדכאים" אנו ממשיכים לכוון כלפי עצמנו, השינוי יכול להיעשות בצורה הדרגתית, על ידי הבאת סקרנות ועניין פנימה, אל עצמי. בלי להאיץ בעצמנו, ומתוך כבוד אל כל אותן "חומות הגנה" שבנינו לאורך השנים, מעין אמירה פנימית כמו "שום דבר לא חייב להתרחש". המטרה כאן היא ליצור קשר עם אותו מרחב פנימי שלנו ( יוג'ין מכנה אותו "חלל הבית"), ולהרחיב שם, בהדרגה, את תחושת הנוחות שלנו.
כמו פרח קטן, הנמצא שם בפנים, ומחכה שנתחיל להשקות אותו בעדינות, לכוון אליו חמימות, ואולי גם ליטוף, להיות סבלניים מבלי להאיץ בגדילה שלו או בנו, ולתת בהדרגה ליופי שלו להיות גלוי.
אפשר להתחיל בכך שנאמץ לעצמנו הרגל קטן לפני השינה של הבאת תשומת הלב אל הגוף, אל נקודות המגע של הגוף עם המיטה, לשים לב איך הגוף נתמך, למגע הסמיכה, למיקום הידיים, אולי נוכל לשים לב מה המקום בגוף שמרגיש הכי בנוח, ונשים לב למה שעושה את זה לנוח (תחושת חמימות / שחרור וכו'). נשהה שם כמה רגעים... לאחר זמן מה נוכל להרחיב את תשומת הלב לרגשות הנוכחים, ונבדוק האם יש משהו שאנו זקוקים לו כרגע, אולי להניח את היד באזור הלב, או אזור אחר בגוף הזקוק לכך. נשים לב האם חל שינוי במרגש הפנימי, כשאנו מניחים שם את היד. אולי נרצה בהמשך לבדוק, האם מתאים שבן/בת הזוג יניחו שם את ידם ונוכל לכוון אותם ברמת העצמה, או אולי התנועה, הדרושים לנו.
בהמשך, כשנרגיש שאנו מוכנים להרחיב זאת, בבקרים, כשאנו קמים, נוכל מידי פעם לברך את עצמנו בבוקר טוב, ולפנות עם איזו שאלה כמו: "למה אני זקוק היום מעצמי?... אולי שאלה זו תזמין לאיכות להיות יותר נוכחת כמו, שקט, סבלנות, רכות, או לפעולה מסוימת, כמו טיול בטבע, או לקחת כמה הפסקות לנשימות עמוקות, לשכב בערסל וכו'.
בהדרגה פיתוח הרגישות למרחב הפנימי ממשיך להתפרס, באופן טבעי, לכבוד עם האחר, וממשיך לזרום הלאה לכבוד עם הסביבה הרחוקה יותר, הטבע, ואז המודעות לשמירה עליו ולצריכת משאביו מתוך הוקרת תודה – מתעצמת.
זהו המפתח לסודות המרחב המקודש, מרחב שבו מתקיימים ריפוי, נסים ואהבה ללא תנאי.
תודה שקראתם את דבריי.