בלב ההתמקות

"בלב ההתמקדות" - "התמקדות" כשער גישה לעולם הרוח ולחירות, 2013

ביקשתי מתוך מעמקיי,

עברתי לילות רבים בייסורים, כי לא הבנתי, פחדתי והתנגדתי.

העזתי, שחררתי ואפשרתי...

הבקשה התממשה... נפעמתי, נזכרתי והבנתי.

רציתי עוד... התאמצתי, התאכזבתי והתייאשתי...

ביקשתי... ומצאתי דרך לחזור הביתה... ולתת לו להתגלות,

כי הרי אני אף פעם לא באמת יודעת מה ייוולד שם...

הקדמה

התכוונתי לכתוב מאמר על שיטת "התמקדות", ובדרך נשאלתי, איך זה קשור לאנתרופוסופיה. שאלה זו הובילה אותי ל"מסע" של העמקה ולימוד על נקודת המפגש בין שני עולמות, שהם משמעותיים בחיי, ועזרה לי להבין קצת יותר את המסתורין הטמון בליבת ההתמקדות. המאמר מציג אותם ניצנים של הבנה, להיותה של שיטת "התמקדות" שער גישה לעולם הרוח ולחירות פנימית.

אנו חיים בתרבות השמה דגש על פיתוח יכולות קוגנטיביות (שכלתניות), ובמציאות המקיפה אותנו בגירויים רבים, המתחלפים במהירות. כתוצאה מכך אנו חיים בקצב מהיר ותזזיתי, כשהקשב נוטה להיות מכוון כלפי חוץ. כך אנו מאבדים בהדרגה את הקשב פנימה ואת היכולת לפעול מתוך התבונה הפנימית הקיימת בנו, ומסתמכים יותר ויותר על גורמים חיצוניים.

"התמקדות" עוזרת לנו לחדש יכולת מולדת, שלרובנו אבדה, של קשב גופני פנימי למה שקוראים "תחושה מורגשת". אלה הן תחושות פיזיות וניתן לומר שהן אנרגטיות, המתהוות כל רגע מחדש, והמכילות את כל הידע אודות נושא או מצב מסוים בחיינו, כולל הפתרון. אלה תחושות הנותנות ביטוי לחלק הנצחי שבנו. על ידי הבאת קשב אמפתי אליהן, אנו עוזרים ל"צעד הבא" המתאים עבורנו, להתממש, ולעוד הרבה...

אפשר ליישם קשב זה עם עצמנו כמעט בכל רגע ובכל מצב, בין אם זה לתהליך מודעות קצר (של שניות בודדות), היכול לתת "מרחב נשימה" פנימי נקודתי, או לתהליך ארוך יותר (כחצי שעה או יותר). הדבר העיקרי שנזדקק לו, זה נוכחות אנושית אמפתית.

זהו מאמר על חירות פנימית ועל האיכויות היכולות לתמוך בנו בדרך אל הלא נודע. אני מקווה שהדברים יהיו לעניין ולעזר לאלה החפצים בכך, ויתנו השראה לבדיקה, התנסות וחקירה אישיים.

על שיטת התמקדות

שיטת התמקדות פותחה על ידי הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי פרופ' יוג'ין ג'נדלין בשנות ה-70 של המאה ה-20, מתוך מחקר שביצע לצד עמיתיו מזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית, במגמה לגלות את הגורמים להצלחה בטיפול הפסיכולוגי (טיפולים שבהם מטרות הטיפול מומשו). הם זיהו, כי אנשים המצליחים בטיפולים, מביאים קשב מסוים אל עצמם, וכי אנשים אלו מדברים מתוך תחושה גופנית פנימית מצבית. בנוסף הם זיהו, כי אפשר לחזות כבר בטיפול הראשון, לפי סגנון הדיבור של האדם, האם הוא "יצליח" בטיפול. זאת אומרת, שהדבר קשור בעיקר למשהו שהמטופל מבצע ולאו דווקא המטפל.

במחקרם הבינו, כי גופנו מגיב בצורה מוחשית וממשית לכל חוויות החיים באמצעות תחושה פיזית פנימית, המתהווה בצורה ייחודית כל רגע מחדש. ג'נדלין קרא לתחושה זו "תחושה מורגשת" ((felt sense, ופיתח מודל עבודה, כדי לאפשר לה להיות נגישה עבור כל אדם, באמצעות שישה צעדים. הוא ממליץ על צעדים אלה לשם למידת התהליך, אך מציין את החשיבות שהאדם ינווט בהם בחופשיות, ואף ייקח זאת הלאה. ואכן, ניתן לבטא ולעבוד דרך התחושה המורגשת באמצעות תנועה, יצירה, מגע, קול ועוד.

בליבת התהליך ניצבת ההבנה, שהתבונה קיימת באדם, ועל כן המתמקד (האדם העובר את תהליך ההתמקדות) הוא האחראי על התהליך. לכן, במסגרת של מפגש טיפולי, המטפל/מלווה ניגש אל התהליך ממקום מכבד זה. הדבר עוזר למתמקד להיות ערני ובקשב לתחושה המורגשת, וביחד הם עוקבים אחרי ההתפתחות, כיוון שהתהליך נבנה ומתפתח תוך כדי ומעצמו, מתוך התחושה המורגשת. ישנם מצבים, בהם המטפל נדרש להתערב ולעזור בתהליך, בעיקר בהתמודדות עם מצבים מורכבים, בהם יש צורך לתפוס מרחק מהתחושה לשם חיזוק פנימי - חיזוק הציר, ולעבוד דרך התחושה המורגשת באמצעות המשאבים של האדם (מקורות כוח פנימיים וחיצוניים).

במאמר זה לא ארחיב על אופן העבודה באמצעות משאבים אלה ועל חשיבות חיזוק הציר, כיוון שאלה נושאים הדורשים התייחסות נרחבת. מודעות האדם לנושאים אלה חשובה, בעיקר בגלל תהליך "חציית הסף", שהאנושות עוברת בעידן זה^*. למרות שניתן לכתוב על כל אלה מאמר שלם, אציין רק, שתוך כדי יישום קשב פנימי, בדרך "התמקדותית" זו, הציר הפנימי ויכולת ההכלה הפנימית, מתחזקים ומתרחבים בהדרגה.

יוג'ין ג'נדלין מסביר, שאנו נולדים עם היכולת לחוש את "התחושה המורגשת". תינוקות וילדים קטנים חווים תחושות אלה בצורה עצמתית, ואצלם הן מתחלפות ומשתנות במהירות(3). אך חוסר המודעות של החברה לכך, והעובדה שהמציאות מכוונת את הקשב החוצה, מובילים לכך שעם ההתבגרות מאבדים רבים את היכולת הזו, או שאינם מודעים אליה. חידושה יבוא בטבעיות לחלק מהאנשים, ולאחרים ייקח זמן רב יותר של תרגול.

ששת הצעדים מנחים אותנו להיות מודעים לאותה תחושה מורגשת, המתהווה בגוף באותו הרגע, באמצעות הבאת קשב אמפתי למקום. הדבר עוזר לנו להיות נוכחים עם מה שרוצה להתגלות שם, ומאפשר לזה להיבנות. בדרך כלל התחושה המורגשת היא בהתחלה מעורפלת וחמקמקה, ולוקח לה זמן להתבהר. מכאן השם focusing: תוך כדי התהליך, התחושה "נכנסת לפוקוס".

מה עושים בשיטה?

בתהליך מביא האדם את תשומת לבו אל גופו פנימה, בעיקר למרכז הגוף מהגרון עד הבטן התחתונה. בזמן שהוא חושב על נושא מסוים, ישאל את עצמו: "איזה חלק בגוף מגיב לזה?"... (התהליך יכול גם להתחיל ישר דרך תחושה מורגשת הקיימת בגוף). לאחר שהאדם שם לב לאזור בגוף בו מתעוררת תחושה, הוא מכיר בכך: "אהה, אז יש בי 'את זה' כרגע, בנוגע לנושא הזה". אפשר לומר לזה "שלום".

תוך שהייה אמפתית במקום, באווירה סקרנית, אנו יכולים לקבל אינדיקציה לא רק בנוגע למיקום הפיזי, שהתחושה מתעוררת בנו, אלא גם פרטים בנוגע למאפייני התחושה: גודל, צורה, מרקם, טמפרטורה, משקל ועוד.

בתהליך, אנו לומדים לתת דימוי או "מילת מפתח" לתחושה עד למציאת ה"ידית" (מילת מפתח/דימוי) המתאימה, דבר היוצר הדהוד בין השניים, המוביל לדיוק התחושה. כך אנו גם מרחיבים את זמן השהות עם התחושה, ומאטים את הקצב, כיוון שלוקח לתחושה כמה רגעים כדי להתהוות ו"להתבהר". למשל: "כשאני חושב על כל הנושא הזה, עולה תחושה בחזה... כמו כדור ענק מחוספס... לא, "כדור" זו לא המילה המדויקת, זה יותר כמו אבן, והחספוס הוא בדפנות, במרכז זה חלק...אקרא לזה אבן מחוספסת-חלקה".

לעתים משתמשים גם בשאלות דיאלוג, כדי לקבל הבנה רחבה יותר או לעזור לתחושה המורגשת להשתנות ולתהליך להתקדם, כמו: "מה גורם לזה להיות כך?" או "למה זה זקוק?" ממתינים שהתשובה תבוא מבפנים, לא מהראש. בשלב זה חיוני שנזכיר לעצמנו, ששום דבר לא חייב לקרות, ושנשמור על אווירה פנימית סקרנית אוהדת. לפעמים עולה תובנה עמוקה או זיכרון, המשנים לנו את ההבנה המודעת. בכל אופן, אנו מקבלים את מה שעולה בצורה אמפתית. לפעמים לא נקבל תשובה, וזה בסדר. העיקר הוא לשהות עם התחושה, ולקבלה איך שהיא, אפילו לתת לה להתרחב לכמה שהיא זקוקה.

לרוב, לאחר שהייה בדרך זו, מופיעה חווית הקלה משמעותית, המתפשטת בכל הגוף. לפי עצמת השחרור ניתן גם להרגיש מעין רטט/זרם עדין של אנרגיות, הנשימה משתנה, נעשית עמוקה יותר, ויכולה להיות הרגשה של התרחבות פנימית וקבלה של עצמנו והחיים.

בהמשך, בחיי היומיום שלנו, נוכל להבחין, שהיחס הפנימי שלנו לאותו נושא מקבל תפנית, נוצר מרחב פנימי 'קליל' יותר ומופיע שינוי(3).

שער גישה לעולם הרוח

יוג'ין ג'נדלין כותב: "קיים סוג של מודעות גופנית, המשפיעה עמוקות על חיינו, ואשר יכולה לסייע בידינו להשיג את מטרותינו האישיות... תשומת הלב, שהוקדשה לצורה זו של מודעות, היא כה מעטה, עד שאין בנמצא מילים ידועות מראש כדי לתארה. המונח שאני משתמש בו כדי לתארה הוא תחושה מורגשת... תחושה מורגשת אינה חוויה שכלית, אלא התנסות פיזית. זוהי מודעות גופנית של מצב, של אדם או מאורע. הילה פנימית, המקיפה כל דבר שאנו מרגישים ויודעים על נושא מסוים בזמן נתון, מקיפה ומעבירה אותה אלינו בבת אחת, במקום אחד אחד... בתחושה המורגשת תתחולל תפנית, אם תשכיל לגשת אליה בצורה נכונה. התחושה תשתנה אף בשעה שאתה יוצר עמה מגע. כאשר התחושה המורגשת שלך למצב משתנה, גם אתה משתנה - ומכאן גם חייך"(3).

תפיסות רוחניות שונות ורבות מציינות, שהגוף הפיזי שלנו הוא חלק מתוך כל ההוויה השלמה שלנו (האין-סופית). על פי התפיסה האנתרופוסופית יש לנו ארבעה גופים: הפיזי, האתרי (גוף החיים - הנותן חיים לגוף), האסטרלי (גוף הנפש - מחשבה, רגש, רצון), האני/האגו (הקשור להוויה הנצחית). שלושת הגופים האחרונים מכונים גם גופי הרוח. פלורין לאונדס כותב בספרו "החייאת הצ'קרה של הלב", כי ישנם אנשים היכולים לקלוט/לראות את גופי הרוח, ובמצבים מסוימים יכול כל אחד לחוש בהם. הוא מסביר, שאת הגופים האתרי והאסטרלי, העוטפים את הגוף הפיזי במעין הילה^*, אנו יכולים לחוש כשאנו חולים, כאילו שאנו מצומקים וקטנים, או כאשר אנו מאושרים ובמצב רוח מרומם, אנו יכולים לחוש את עצמנו ממש גדולים. בנוגע לגוף האגו הוא כותב: "גוף האגו, או גוף האני... אינו מופיע בצורה מיוחדת, אלא מתגלה "כמרחב-שמש", כפי שכינה זאת רודולף שטיינר, או גם כאור טהור, מנצנץ, זורח, בורא עצמו מחדש כל הזמן... יכולה להיות לנו תחושה או רמז לגוף האגו שלנו, כאשר, למשל, אנו רוצים לבטא את האמונה שלנו במשהו, או לומר שאנו מצטערים ולחזק את אמונתנו על ידי נגיעה, או הצבעה על נקודה מסוימת בגוף. אז אנו יכולים לחוש את מרכז ישותנו בנקודה מיוחדת עמוק בתוכנו, באזור הלב"(1)....

בשפה שלנו קיימים ביטויים רבים, הנותנים סימן או התייחסות לתחושה החמקמקה הזו, שלא ממש מוגדרת, המתעוררת בגוף: "זה כמו עצם בגרון", "נגמר לי האוויר", "יש לי פרפרים בבטן", "הבטן מתהפכת לי", "אני נמסה מבפנים" וכו'...

התמקדות מלמדת אותנו להרחיב את המודעות שלנו לאותן תחושות כדבר שבשגרה. ייתכן, שעצמת התהליך טמונה ב"חיבור" (או אינטראקציה) המתרחש בין הגופים השונים. יוג'ין ג'נדלין מסביר, שההתמקדות מתרחשת ב"מרחב הביניים" (border zone), המרחב שבין הנודע ללא-נודע.

לפי הבנתי, "התחושה המורגשת" עשויה לעזור לנו לתת ביטוי לגוף האגו, המקשר אותנו עם החלק הנצחי שלנו, שממנו יכול להגיע החדש. תוך כדי התהליך, בעיקר בשלבים בהם יש שינויים משמעותיים בתחושה המורגשת, אנו זוכים להרגיש בצורה עמוקה את מכלול הגופים (על ידי התרחבות פנימית, זרמים/רטטים בגוף, נשימה עמוקה ועוד).

באחת ההרצאות שהעביר יפתח בן אהרון, התרגשתי מאוד לשמוע את הסברו על הקושי ביצירת שינויים בחיים, הקשורים לעובדה שלרוב הדימויים העולים בנו קשורים לעבר (בגלל התודעה שלנו), ושאם היה ביכולתנו לעלות דימויים הקשורים לעתיד, הם היו יכולים להתממש. בתהליך ההתמקדות עולים דימויים, הנוצרים מתוך האינטראקציה הרגעית של ההווה עם התחושה המורגשת. ההווה, על פי הגישה האנתרופוסופית, זה נקודת המפגש בין זרם העתיד לזרם העבר. גם לקראת סיום התהליך אנו יכולים לסמן לעצמנו את מה שאנו רוצים לזכור, או מה שחשוב לנו להביא לחיים שלנו, ולתת לזה להיבנות מתוך תחושה מורגשת לדימוי. דימוי שמאוחר יותר, בחיי היומיום במצבים המתאימים, נעלה לתודעה, דבר העוזר לחולל שינוי רצוי.

היבט חשוב נוסף קשור ליכולת לשהות עם הלא נודע. בהתמקדות אנו לומדים לבוא במגע עם אותן תחושות בצורה אמפתית, ולומדים לעשות את ההבחנה בין הזדהות לאמפתיה, ולהבין ש'אני' זה לא התחושה המורגשת, בין אם התחושה נעימה ובין אם היא לא נעימה. לפעמים, כשהתחושה מאוד לא נעימה ואולי אף מכאיבה, יש צורך "לתפוס ממנה מרחק", כיוון שתהליך יכול להתרחש ממקום "לא נוח" אך לא ממקום "לא בטוח". בתהליך אנו מחזקים את היכולת לשהות לצד התחושה מתוך התבוננות והקשבה טהורה, מתוך קבלה של מה שיש ממקום משוחרר, באווירה סקרנית ו"לא יודעת", דבר המוביל ל"מה ששם רוצה להיוולד" ליצור את עצמו.

כשזורקים אבן לאגם, היא יוצרת סביבה מעגלים ההולכים והמתרחבים ומשפיעים על כל פני האגם. כך גם, עם היווצרותה של התחושה המורגשת, משהו משתנה בנו, ומשפיע על כל הווייתנו, בכל הרבדים, ועל הסביבה. בדרך, גדלים האמון והיכולת שלנו לשהות בבטחה עם הלא נודע, וכתוצאה מכך גם האמון בתהליכי החיים מתעצם.

זהו תהליך העוזר לנו לצקת שקט ומשמעות פנימית לכל ההתרחשויות.

היבטים נוספים לתרומה לחיינו

כבר מתחילת תרגול השיטה ניתן להבחין בהשפעות החזקות שלה בתחומים רבים: היא מורידה את רמות המתח, הלחץ, החרדה והביקורת הפנימית. היא עוזרת להעלות את הביטחון והדימוי העצמי, ומסייעת במציאת בהירות פנימית במצבים של בלבול או קושי בקבלת החלטות. כתוצאה מכל אלה ירגיש האדם רווחה כללית גדולה יותר בכל תחומי חייו. בטווח הרחב יותר היא עוזרת ליישם מיומנויות של תקשורת אפקטיבית דרך עצמנו והחוצה, ובכך עוזרת לנו לשפר את היחסים הבין אישיים.

ניתן לטפל בעזרתה, על ידי גורם מוסמך, כמובן, בבעיות שונות, כגון: דיכאון, חרדה וטראומות, ולהוות מקור להתמודדות וחיזוק פנימי בזמן מחלות קשות. השיטה מתווה דרך, שבה האדם יכול לפעול ממקום אמפתי לצד קשייו, למרות הרצון להיפטר מהם. לפעמים יוכל לקבל הבנה בנוגע לתפקיד המחלה או הקושי בחייו.

עובדים עם התמקדות במקומות רבים בעולם, והיא משתלבת בתחומים מגוונים, החל מתחומים טיפוליים, חינוכיים ופילוסופיים ועד לפתרון סכסוכים בין עמים. במקומות שונים מתפתחות מעין קהילות התמקדות, בהן אנשים חוברים לפרטנרים, ומלווים אחד את השני בתהליכים (קובעים יום ושעה בשבוע למפגש, אפשר גם דרך הטלפון/הסקייפ). המתמקד הוא האחראי על תהליכו, והפרטנר מגלם גם הוא אותה נוכחות אמפתית, ובכך עוזר "לתמוך, להחזיק, ואולי אף להרחיב, את המרחב", מרחב המזמין את התחושה המורגשת להתגלות ולהשתנות.

איזון בין קשב פנימי לחיצוני

כדי לממש בצורה מיטבית את האיכויות השונות שבהתמקדות, חיוני שנשמור על איזון בין הקשב הפנימי לחיצוני. תרגול הקשב פנימה בהדרגתיות יכול לאפשר התחברות מאוזנת ומרוככת עם אותה יכולת טבעית שלנו. גישות רבות מדגישות את חשיבות האיזון. רודולף שטיינר ציין ש"בנתיב הצמיחה פנימה" יש להיזהר מניתוק קשר עם הסביבה ומאגואיזם. בדיוק כפי שהיציאה החוצה יכולה לגרום לניתוק מפנימיותנו(4).

יוג'ין ג'נדלין מנחה את המתחילים לתרגל לא יותר מ- 20 דקות ביום.

הגישה הרב ממדית להתמקדות, אותה אני מפתחת, עושה שילוב בין ממדי האדם השונים, במטרה לעזור לפתח את המיומנות לאיזון הפנימי, שלווה והגשמה אישית. (מוזמנים לקרוא על זה עוד דרך אתר הבית שלי: www.sananda.co.il).

בין בודהה ליוג'ין - סגירת מעגל

עם חשיפתי לשיטת "התמקדות" הרגשתי ש"חזרתי הביתה", וחוויתי איך חיי מקבלים תפנית משמעותית. כעבור זמן מה הופתעתי לגלות בספרו של ג'ק קורנפילד "דרך הלב", בין היתר, הנחיות זהות ברובן לתהליך שאנו עושים ב"התמקדות": הבאת הקשב לתחושה הגופנית המתעוררת בגוף, שימת לב למאפייניה, ושהייה בקבלה עם מה שיש. גם בודהה, כבר לפני כ-2500 שנה, הנחה דרך למציאת התשובות והשלווה באמצעות חיבור פנימי עם עצמנו(2). אפשר למצוא במספר שיטות את ההפניה לתחושה הגופנית, דבר שהוא במגמת עלייה.

יוג'ין ג'נדלין, אשר היה מוכן לצאת למסע גילוי של המניעים להצלחת הטיפול, ופשוט אפשר לעצמו להיות "לא יודע" וסקרן, הגיע לליבת הלא נודע, אשר ממנו נפתח צוהר להוויית המקור הטבעית שלנו. בחוויה האישית שלי, הוא הפך את התהליך לנגיש ופשוט, ו"הוריד" הרבה מרכיבים מתיאוריות פילוסופיות לכלי ממשי וחווייתי, בו מושגים כמו: נוכחות, הקשבה, אמפתיה וקבלה אינם נשארים "תלויים באוויר". ראוי לציין לשבח, שג'נדלין התווה את המונח "תחושה מורגשת", מונח הזוכה להכרה אקדמית-מקצועית בעולם המערבי. אולי העמקה אקדמאית ב"תחושה המורגשת" תעזור להביא צעד נוסף, בתוך תנועתיות שהתחילה כבר, של התקרבות העולם המערבי ועולם הרוח.

לסיכום: שיטת "התמקדות" עוזרת "להצמיח את כנפי החיפוש והחופש" בנתיב התפתחותנו, ומתווה לנו דרך להמשיך להעמיק במסענו ממקום תומך פתוח ובטוח, אל הלא נודע.

בתודה לחמי וחמותי, יוסי ושרה פלג, ולמורה שלי הגר דרור מליניאק, על עזרתם עם המאמר.

ניתן להרחיב וללמוד על התמקדות בספר "התמקדות", מאת יוג'ין ג'נדלין, או בספר "כוחה של התמקדות", מאת אן וייזר קורנל. כמו כן ישנם בארץ מטפלים רבים העובדים לפי השיטה, ויש מגוון רחב של סדנאות וקורסים המועברים בנושא.

מחברת המאמר: ג'נט פלג, רעיה ואם לשלושה ילדים, גרה באמירים. מדריכה מוסמכת לשיטת התמקדות ובעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד. מלווה מפגשי היכרות והעמקה ליחידים, לזוגות ולקבוצות עם עקרונות ההתמקדות. פועלת בכדי לעזור לחדש את מיומנות ההקשבה הפנימית המאוזנת, מתוך חזון לחיים מודעים ושלווים יותר.

לומדת את נקודות המפגש בין התמקדות, מדעי הרוח ותחומים נוספים, יוצרת את הגישה הרב ממדית להתמקדות.

מקורות ביבליוגרפיים:

1) פלורין לאונדס, "החייאת הצ'אקרה של הלב". הוצאת חירות. 2007. עמ' 14-15

2) ג'ק קורנפילד, "דרך הלב". מודן. 2001

3) יוג'ין ג'נדלין, "התמקדות". הוצאת מרקם. 1996. עמ' 43

4) רודולף שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". הוצאת אחדות. 1976